מורנו ונילי פנקס, ריצ'רד בילן ומרדכי מורה

ארבעה אמנים ישראלים-בינלאומיים החיים ויוצרים בפאריס, מציגים יחד בתערוכה "ארבעה ישראלים בפאריס"

שתיפתח בגלריה אנגל, יום חמישי ה-9 בספטמבר.

 

"ארבעה ישראלים בפאריס" היא תערוכה המציגה ארבעה אמנים ישראלים מרתקים החיים ויוצרים בפאריס, מראשית שנות ה-60, אשר פיתחו, כל אחד בנפרד, קריירה בינלאומית עשירה ומגוונת ובמקביל המשיכו להציג מעת לעת, גם בישראל.

גלריה אנגל, בתל אביב ריכזה את הארבעה לתערוכה המאפשרת הצצה חוזרת ביצירותיהם של אמנים בינלאומיים אלו, אשר לא זכו, עד כה, להיכרות מעמיקה עם הקהל הישראלי.

מורנו פנקס – צייר, נילי פנקס – פסלת קרמיקאית, מרדכי מורה – צייר ותחריטאי, ריצ'ארד בילן – צייר ופסל.

התערוכה "ארבעה ישראלים בפאריס" תיפתח בגלריה אנגל, תל אביב, ביום ה', 9 בספטמבר 2004, בשעה 19:30. ארבעת האמנים יגיעו ארצה במיוחד לפתיחת התערוכה.

 

מורנו פנקס – "קרקס"

מורנו פנקס יליד בולגריה (1936), עלה לישראל ב-1949, למד אמנות במכון אבני, תל אביב, ב-1960 זכה במילגת לימודים בחו"ל מטעם "קרן התרבות אמריקה ישראל". הוא למד בבית הספר הגבוה לציור "אקול בוזר" בפאריס, ומאז הוא חי ויוצר בפאריס.

בתערוכה זו מציג פנקס קבוצת ציורים בנושא קרקס, עבודותיו מן השנים האחרונות.

לרגל תערוכתו במוזיאון בית יד- לבנים, פתח תקווה, ב-1968, כתב על יצירתו פרופ' אברהם רונן:

"פנקס הוא צייר פיגורטיבי מובהק, השומר על זיקה ברורה לעולם המציאות, ממנה הוא שואב את השראתו."

בציוריו עוסק פנקס במגוון של נושאים: מנופי פאריס (בציוריו המוקדמים), דרך ציורי דמויות, בעלי חיים, קטעי הווי, מסעדות, בתי מרזח, תיאטרון וקרקס.

הנושא המרכזי ביצירתו של פנקס הוא הנוף האנושי, העיר ותושביה על המוזר והחריג בהם. החיות אותם הוא מצייר כלואות בתוך כלובים, לולים ובחנויות מחמד.

אין אלו חיות בר אלא חיות שהאדם ביית לצרכיו והפך אותן לחיות "שעשוע".

הציור של פנקס ריאליסטי, עשיר בפרטים וניחן בחיוניות חושנית עד כי ניתן להריח את הצבעים בציוריו.

תמונות הנוף שלו משלבות מבט אפי בריאליזם, שאינו נטול מרירות ואירוניה.

 

 עם אבותיו הרוחניים ומורי דרכו האמנותיים נמנים הציירים גויה, לוטרק ויותר מכל הצייר היהודי בן משפחתו ז'ול פסקין – יוליוס פנקס (1885 – 1930).

פנקס מצטיין בכשרונו הגדול כרשם והרישום תופס מקום מרכזי ביצירתו האמנותית, קווי הרישום ביצירותיו אינם משמשים רק כקווי מתאר המעצבים את תבניותיהם של העצמים

והדמויות, הם מצטיינים בחיים דינמיים ומעניקים לתיאוריו תכונת ביטוי מיוחדת במינה.

החל משנות ה-60 הציג עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ומוזיאונים חשובים בארץ ובחו"ל. עבודותיו מצויות באוספים ציבוריים ופרטיים רבים.

נילי פנקס –"זירת אירוע"

ילידת תל אביב (1942), בוגרת לימודי אמנות במכון אבני (שם גם הכירה את בעלה מורנו פנקס, איתו נסעה לפאריס בראשית שנות ה-60.) למדה ציור ורישום בבי"ס הגבוה לציור "אקול בוזר" בפאריס, ופיסול קרמי בסדנאות שונות בצרפת. חיה ויוצרת בפאריס.

בתערוכה מציגה נילי פנקס קבוצת פסלים עשויים חימר שרוף עליהם היא מציירת טרם שריפתם.

"המתבונן בפסלים של נילי פנקס מתרשם מן הפשטות והנאיביות המנחה אותה ביצירתה, מן הצבעוניות הרכה, המשרה אווירה של רוגע. אלו דימויים נאיבים העשויים לעורר אשליה של עולם רגוע, עולם של שלמות ללא דרמות ומאבקי כח". כתב על יצירתה יואב דגון ז"ל.

בתערוכת היחיד שהתקיימה לה בבית אהרון כהנא (מרץ-אפריל, 1998) כותבת על יצירתה אינה ארואטי – אוצרת התערוכה: "המפגש עם יצירתה של נילי פנקס הוא מפגש מסקרן המכיר במגע הנשי ובמגע היופי המזמין סולידריות במפגש עם הידע האינטואטיבי הנשי העמוק ביותר".

פנקס הקשובה לקולה הפנימי יוצרת את דמויותיה האנושיות כל כך כשהן עסוקות בפעילות יומיומית, כביכול, אך עם זאת הן עשויות באווירה אירונית קלה ובזווית נאיבית למציאות. התרחקותה מן הדרמטי ורגישותה לגרוטסקי,שבמצב הקיומי, מאפשרות לה ליצור את פסליה כמשל לטבע האדם. דמויותיה הפשוטות למראה אוצרות בתוכן מעין סוד קיומי המקנה להן מעמד ארכיטיפי.

"כדי להקשות על המתבונן מאכלסת נילי פנקס את עולמה בדמויות אנוש ובעלי חיים שזיקתם אל המציאות הינה למראית עין בלבד, מעבר לדמות קיים רובד אחר, סימבולי, עולם ומלואו שמסתתר אחרי אותה חזות פשטנית לכאורה." כתב דגון במאמרו על יצירתה.

פנקס הציגה תערוכות יחיד במרכזי אמנות חשובים בפאריס ומחוצה לה ומיעטה להציג בישראל.

עבודותיה מצוידות באוספי המוזיאונים בצרפת ובבית כהנא, רמת גן.

 

 מרדכי מורה- "תהלוכת שלום"

מרדכי מורה, יליד עירק (1937), עלה לישראל בגיל 14 (1952) ללא בני משפחתו, אשר הצטרפו אליו שנה מאוחר יותר.

הוא בוגר לימודי אמנות באקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים. זכה במלגה מטעם ממשלת איטליה ללימודי אמנות באקדמיה לאמנות בפירנצה, איטליה (1962 – 1960). 1962 - זכה במילגת השתלמות בחו"ל מטעם "קרן תרבות אמריקה ישראל", למד בביה"ס הגבוה לציור "אקול בוזר" פאריס.

מאז חי ויוצר, לסירוגין, בפאריס וירושלים.

בתערוכה מציג מורה טרפטיך באורך 6 מטרים, המהווה המשך לעבודותיו, אשר הוצגו בתערוכה

"עושים שלום" בבית האמנים, ירושלים בשנת 1996 .

עבודות אלו, אשר הושפעו מן האירועים שהתרחשו בארץ באותה עת, רצח רבין ושרשרת הפיגועים שלאחריו, עוררו במורה שאלות נוקבות לגבי מצבנו הקיומי בארץ הזו "האם השלום הוא אוטופיה, האם הרדיפה אחריו היא משאלת לב בלבד והאם בעקבות כל ניצחון יבוא ניצחון גדול ממנו, כמו בשרשרת האינסופית של חד גדיא?".

מורה, אשר חווה באופן אישי את טרגדיית הסכסוך עם הפלסטינים כאשר בתו נפצעה קשה וחברה נהרג בפיגוע החבלני בקפיטריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (31.7.02) , מעלה ביצירתו את תחושת התיעוב שהוא חש למראה השנאה העיוורת, האימה שבטרור ובעיקר הכאב.

מורה התעניין תמיד בסבלו של האדם, של החיה ואף של העץ העקור והשרוף. העימות הנצחי בין כוח ההרס ובין הרצון לחיות בשלום מעסיק אותו ביצירתו והוא מלווה בנימה אירונית.

"בטרפטיכון זה היה חשוב לי לשלב מבחינה פלאסטית כתב עברי וקליגרפיה ערבית, לא כמשהו דתי, כגון ציטטות מן הקוראן ומהתנ"ך אלא דווקא כביטוי חילוני ועממי ממש "סלנג", ואין יותר "סלנג" מאשר קללות הנאמרות בספונטניות רבה מתוך כעס ותסכול". אומר מורה על יצירתו.

 

מתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה ברטה אוורדנג בירושלים, בשנת 1960, ועד היום הציג מורה כ-70 תערוכות יחיד בישראל ובעולם. הוא הוזמן להציג את יצירותיו במוזיאונים רבים (כולל מוזיאון ישראל, [1974] ומוזיאון תל אביב [1976]). ובעשרות ביאנלות בינלאומיות, בין היתר בסן-פאולו, ברזיל ובונציה איטליה. עיקר פרסומו בא לו בזכות תחריטי החיות המפורסמים שלו ויצירתו הגראפית הרב-גונית.

ריצ'ארד בילן – "תהלוכות"

ריצ'ארד בילן, יליד פולין (1946) בן להורים פולנים, יהודים מתבוללים, ניצולי שואה, ששרדו את אימי המלחמה במחיר שפיותם ובריאותם.

הוא עלה לישראל ב1969, סיים לימודי אמנות במחלקת הגרפיקה של בצלאל, זכה במלגת הצטיינות על לימודיו והגיע לפאריס (1974) להמשך לימודים בביה"ס הלאומי ללימודים גבוהים לאמנות דקורטיבית. מאז הוא חי ויוצר בפאריס, פולין וישראל.

 

בתערוכה יציג בילן קבוצת עבודות מן השנה האחרונה, ציוריו המכילים עולם עשיר וקסום של דמויות וטיפוסים, שנע בין מלאכים מכונפים לשיכורים מתגוללים, יוצרים מרקם פואטי דחוס של סצנות קטנות ותמונות קטועות ללא עלילה לינארית ברורה. עולם שמחבר זיכרונות מן העבר בפולין הקשורים לדמויות ספציפיות (אביו, אימו, הקרקס השכונתי) עם חיבור של עולם ילדות שעבר מן העולם עם ניואנסים של חן ואלגנטיות צרפתיים.

"מתוך הטלטולים הביוגרפיים שלו גיבש בילן סגנון אישי בעל השפעות סותרות: מצד אחד הוא קשור למסורת עממית נראטיבית מזרח אירופאית, לאמנות גראפית (בה עסק בתחילת דרכו), מצד שני, הפנים לתוכו את המסורת העשירה של הציור הצרפתי, מסורת המדגישה ערכים ציוריים אסתטיים, אוטונומיים, שיסודם בכתם הצבע, בנגיעות המכחול ובהנחת שכבות צבע זו על גבי זו,

וברגישות מרבית." כותבת על יצירתו אוצרת האמנות – טלי תמיר. ריצ'ארד בילן הציג עשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי העולם, הוא זכה בפרסים חשובים על יצירתו הגראפית ועבודותיו נמצאות באוספים חשובים בארץ ובחו"ל.

התערוכה "ארבעה ישראלים בפאריס" תתקיים בין התאריכים 14.11.04 – 9.9

בגלריה אנגל, רח גורדון 26, תל אביב טל: 5225637 03

 

שעות פתיחת הגלריה:

ימים א' – ה' : 20:00 – 17:00, 14:00 – 10:00.

יום ו' :        14:00 – 10:00.

תיק עיתונות

תלוש בפאריס - כתבה על מרדכי מורה

מאת דוד רפ

יותר מארבעים שנה חי מרדכי מורה בצרפת ועדיין מצטער על כך, למרות הצלחתו האמנותית


טלפון בבית משפחת מורה בפאריס צילצל. על הקו היתה אליאור, בתם הצעירה של תמר ומרדכי, שהתקשרה מירושלים. "אליעד נשרטה בפיצוץ שהיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים", סיפרה אליאור להוריה על אחותה הגדולה, מנסה לא להדאיגם יתר על המידה. זה היה ביולי 2002. למחרת ראו ההורים את בתם על שער "לה מונד". היא הופיעה בעיתונים נוספים, וגם בדיווחי רשתות הטלוויזיה. תמונתה - שותתת דם, מועברת מהקפיטריה שבה אירע הפיצוץ, לאמבולנס שבא לפנותה - הופצה ברחבי העולם.

אליעד נפגעה בינוני: היא נחבלה בכל חלקי הגוף ונכוותה ברגליה. השריטות שעליהן סיפרה אחותה היו למעשה חתך עמוק, שיצר רסיס שחצה את עורפה של אליעד, סנטימטרים ספורים מעורק צווארה. "לה מונד" חרג ממנהגו והציב פצועה ישראלית על השער, לא משום שלמישהו במערכת נודע כי היא צרפתייה מלידה. אולי נבחרה לעטר את שער העיתונים במערב בזכות העובדה שלא איבדה מהפוטוגניות שלה, על אף פציעתה.

ביום הפיגוע נפגשה אליעד עם מי שבעבר היה חברה, דוד (דייגו) לדובסקי. השניים קבעו להיפגש לקראת יציאתו של לדובסקי בשליחות משרד החוץ לפרו. "רגע לאחר הפיצוץ, כשעוד לא ידעתי מה מצבי או מצבו של דוד, עברה בי המחשבה, שאם רק אצא משם בחיים אני חייבת לספר לעולם מה באמת מתרחש בישראל", אומרת אליעד מורה. רק כעבור חמישה ימים גילתה את המצב לאשורו: לאחר שיצאה מבית החולים נודע לה שלדובסקי נהרג בפיצוץ, למעשה לנגד עיניה.

אליעד, בת 29, ואליאור, בת 24, מתגוררות בשנים האחרונות בירושלים, בדירת משפחתן שבשכונת רחביה. אביהן, מרדכי מורה, מציג עכשיו בגלריה אנגל בתל אביב מספר קטן מיצירותיו בתערוכה הקבוצתית "ארבעה ישראלים בפאריס". מלבדו מוצגות שם גם עבודותיהם של בני הזוג פנקס, מורנו ונילי, וריצ'רד בילן - כולם יוצרים הנעים על הציר ישראל-צרפת.

הוויכוח של אתמול

יש משהו פרובינציאלי מעט בשמה של התערוכה - שממהרת להבטיח לצופה הישראלי שהאמנים הללו הם "משלנו". האם אכן הם ישראלים החיים בפאריס? ואולי פאריסאים המבקרים בישראל? לא צריך היה להיצמד לתיאוריה הדו-קוטבית. בילן, למשל, מחלק זמנו בין צרפת לישראל ולפולין. הוא יוצר ותיק, בעל ביוגרפיה מרתקת, שציוריו התלויים כעת בתערוכה בעיקר מכסים, כך הוא אומר בעצמו, על מה שבמשך השנים ניסה לתאר - את אנשי השוליים בחברה האנושית, הקלושארים מתחת לגשרים בצרפת, הזונות והשיכורים.

האם חשוב לנו, כצופים, לדעת שהפאריסאים האלה הם בלבם ישראלים? לדעת מורה, חשוב מאוד. מדבריו אפשר להתרשם שהוא, למשל, מעביר בצער את ימיו בפאריס, שאליה עקר כבר בתחילת שנות השישים. מאז, בין ביקור לביקור, הוא נכסף למולדת. לא למולדתו הפיסית - עיראק, אלא למקום שבו נולד מחדש, כלשונו, כשעלה לישראל בגיל 14. "כיום אני מתגורר בפאריס", הוא אומר, "אבל רגל אחת שלי נטועה עמוק בירושלים".

לחלקו בתערוכה קרא מורה "תהלוכת השלום". השם נגזר מיצירה של שלושה חלקים, טריפטיך גדול, שמורה מנסה להעביר בו מסרים על תעתועי השלום. זוהי צעקה בוטה, די פשטנית, גם אם אירונית (כמו הסיסמה שאחת הדמויות ביצירה מניפה: "עורב אלבינו אינו יונת שלום"), נגד מה שהשיח הישראלי כמעט לא עוסק בו יותר. מורה מתווכח כך את הוויכוח של אתמול, בטענה שבעצם אין כלל פרטנר לשלום, מול חברה ישראלית מנומנמת. רגלו נטועה אמנם בירושלים, אבל מי בירושלים בכלל מדבר היום על שלום?

"התפכחותו" לא באה לאחר פציעת בתו. את הטריפטיך יצר באמצע שנות ה-90, לאחר הסכמי אוסלו, וב-1996 כבר הציג אותו בבית האמנים בירושלים. אלא שגאוניותו של מורה כאמן, שעליה זכה להכרה בינלאומית, מופיעה בציורי השמן והטמפרה שלו (שנעדרים מהתערוכה) ומתחריטים (רובם קטני-ממדים) שיצר בטכניקת התחריט היבש. מורה חוצב את הקווים ישירות בלוח הנחושת או האבץ, בעזרת חרט מחודד, שבראשו פלדה או יהלום לא מלוטש, וללא שימוש בחומרים כימיים כחומצה מאכלת. הדפסי התחריטים, בדיו שחורה, הביאו את מורה לתערוכה רטרוספקטיווית במוזיאון ישראל כבר לפני 30 שנה, כשהיה בן 37. התחריט הראשון שיצר, "חתול קדוש", הופיע שם, ולצדו יותר מ-60 תחריטים נוספים.

דברים שפירסם נסים מבורך, מבקר האמנות של "הארץ", על התערוכה ב-1974, יכולים לשמש חומר לימוד בקורסים לחקר התרבות. מבורך פתח בתשבחות על יכולתו הטכנית של מורה כחרט-אמן וירטואוז, אך הזדעזע מ"סימנים מדאיגים בעבודתו". יותר מכל החרידה אותו נטייתו של מורה לצרף ליצירותיו טקסטים, פעולה שתהיה כעבור שנים לא רבות (גם על ידי אמנים כמשה גרשוני) לשגרתית כמעט. מבקר האמנות משנות השבעים ייעץ למורה "שינסה כוחו בשירה, או בפרוזה מחורזת - אך מחוץ למסגרת תחריטיו". והוא סיים בנזיפה אבהית: "הרי לא ייתכן שאמן שיצר פורטרט נפלא כ'דיוקן הדודה', ימשיך להשתטות ברסן משולח". מורה המשיך "להשתטות", מקדים שוב ושוב את העדר, גם זה המונוליטי-לעתים, שהשאיר מאחוריו בישראל.

הצלחתו היתה מטאורית, בוודאי בקנה המידה של ישראל בשנות ה-50. הוא היה עוף מוזר באקדמיה לאמנות בצלאל, שם למד אז. מורה התעניין במושגים סוריאליסטיים במקום שבו נשבה עדיין רוח האקספרסיוניזם הגרמני, בהנחיית אמנים כאיזידור אשהיים. תחושת התלישות שלו חזרה כעבור שנים בבוזאר בפאריס, כשמורה התמקד שם בתיאורים פיגורטיוויים בשיאה של הנהייה אחר המופשט.

עשר שנים לפני דני האדום, ב-1958, השתתף מורה במרד זעיר, ירושלמי, שהתבטא בעיקר באיומם של כמה סטודנטים לפרוש מהלימודים בבצלאל בגלל הדגש הבלעדי שהושם שם על לימודי גרפיקה ואמנות שימושית. הדרישות נענו באופן חלקי. בשיעורי "האמנות הטהורה", אצל יעקב שטיינהרדט למשל, התוודע מורה לראשונה לטכניקת התחריט.

ב-1959, עם תום לימודיו, הזמין יעקב פינס את מורה להשתתף בתערוכה השנתית של בצלאל. שתיים מיצירותיו נתלו אז, לצד עבודותיהם של פימה ובצלאל שץ. בתערוכה ביקרה ברתה אורדונג, אוצרת חשובה ומנהלת גלריה "רינה" בירושלים. כעבור פחות משנה הציגה תערוכת יחיד של מורה, ובה ציורי שמן, חיתוכי עץ ותחריטים.

ישראלים בפאריס? אלו היו השנים של הישראלים בפירנצה. מורה, שזכה במלגת לימודים מטעם ממשלת איטליה, ציפה אולי למילייה פלורנטיני, אך בשנתיים הבאות התחכך, בין היתר, במנשה קדישמן וצבי טולקובסקי, דני קרוון ואברהם אופק, דוד שריר ודוד בן שאול. כמה חודשים התגורר באחוזת משפחת גרץ, ליד פירנצה, בחברת הפסל גדעון גרץ וידיד משותף - הצייר רפי קייזר.

ב-1962 עבר לפאריס, גם הפעם בעזרת מלגת הצטיינות. הוא למד בבוזאר, אך לדבריו יצר בעיקר לבד, בלילות. "ב-1965, במסעדה הכשרה היחידה שהיתה אז בפאריס, נפגשתי עם אשתי לעתיד, תמר", סיפר בשבוע שעבר. "וכמעט כמו יעקב שחיכה לרחל, חיכיתי לה שש שנים, עד שסיימה את לימודי הפסיכולוגיה בגרמניה, ואז התחתנו". השניים השתקעו בפאריס, וב-1973 נולד בנם הבכור, מיכיהו.

מול כתובת מישע

מרדכי מורה נולד בבגדאד ב-1937, הצעיר בששת ילדיהם - ארבעה בנים ושתי בנות - של סניורה ואברהם מורה. לדבריו, החל לצייר כבר בגיל צעיר מאוד, בלי שמישהו מבני משפחתו כיוון לכך. מורה הוא איש של אותות וסמלים, עם משיכה עזה לדברים שרוחשים מתחת לפני השטח, ויש צורך להעמיק ולחקור כדי למוצאם. ממש כמו נהר החידקל, לפחות כפי שהוא חרוט בזיכרונו של נער שעזב את בגדאד.

"מהנהר האדיר הזה אני זוכר בעיקר את התמורות שחלו בו כל העת", הוא אומר. "בתי בגדאד היו בנויים טיט ואילו בעת שפל התגלו בלב הנהר איים קטנים של חול ואדמה פורייה. היינו שוחים אליהם ומשתעשעים שם במשך היום".

מורה מאמין בקיומו של זרם תת-קרקעי, שהובילו לעסוק באמנות. הוא מוביל להורי הוריו: לסבתו מצד האב, שהעסיקה 40 נשים ברקימת הדוגמאות שעיצבה בבדים ובתחרה; ולאחד מאבות אבותיה של אמו, שלפני שנים רבות בא לבגדאד מגרוזיה. סיפרו שברח משם לאחר שקמו עליו שני קוזקים להורגו והוא הקדים וחיסלם.

אותו קרוב משפחה, שהתחתן עד מהרה עם אלמנה צעירה ונטמע בקלות בקהילה היהודית, היה צורף, אומר מורה. ממנו ירש אולי גם כמה תכונות פיסיות, המשוות לו מראה ייחודי - בוהמיין עם שיער מסולסל, בלוויית חן סלאווית.

כשהיה בן 14 הצטרף מורה למשפחה יהודית שיצאה לישראל. כך עקף את האיסור שחל על קטינים לעלות ארצה בלי הוריהם. אחיו הבכור כבר היה כאן, אך מרדכי לא גר עמו אלא נשלח לעליית הנוער ולקיבוץ כפר המכבי באזור חיפה. אמו ואחיו באו ארצה כעבור כמה חודשים, ומרדכי הצטרף אליהם למעברת תלפיות בירושלים. הוא גדל בלי אביו, שהצטרף אל המשפחה בישראל רק בתחילת שנות השישים. "במובן מסוים זה היה טוב בשבילי", אומר מורה. "אבי היה איש קפדן מאוד ואני הייתי זקוק לחופש. כך יכולתי להקדיש זמן רב לציור, מבלי שאצטרך להצטדק כל העת".

העברית שהיתה שגורה בפיו עם בואו היתה תנ"כית, ואיש לא הבין למה כוונתו כשביקש "מאכלת", בהתכוונו לסכין. מורה הוא דוגמה מהלכת לסוגיות של זהות, והוא מודע לכך. מבטאו הכבד, דבר לא שגרתי אצל מי שעלה ארצה כנער צעיר, הוא תוצאה של החלטה מודעת. "שמרתי על המבטא הזה מכל משמר", הוא אומר בחיוך. "כך קל לי יותר להתבטא בעברית תקנית, שבה יש משמעות לאותיות חית ועין, אך גם הבדל בהגיית הטית לעומת התיו".

כך גם זהותו כאיש עברי, מסופוטמי, הקדימה את הפיכתו לישראלי. "בעיראק למדתי מתוך אנציקלופדיות את הכתב הקדום, שממנו התפתח בין היתר גם האלף-בית העברי", הוא אומר. "אמנם באתי לישראל מבלי שיכולתי לקרוא כיאות, אבל בביקורי הראשון בלובר בפאריס, מול כתובת מישע מלך מואב, מהמאה התשיעית לפני הספירה, הרגשתי בבית".

הרבה שנים לפני שהגיע ללובר היה בא בכל בוקר לגימנסיה ברחביה, היישר מהמעברה בתלפיות. בראיון לכתב העת "הכיוון מזרח" ב-2002 תיאר מורה את תחושת התלישות. "הרגשתי פשוט לבד בבית הספר. שונה מכולם; כולם היו נתונים באווירה של היחד, של הצופים, של הקומזיצים". כעבור שנת לימודים אחת עזב. הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות והשלים את לימודיו לבחינות הבגרות בלימודי ערב. מיד אחר כך, ב-1955, נרשם ללימודים בבצלאל.

כשסיים את לימודיו, מראשוני הבוגרים במגמת האמנות, ועוד לפני שהוזמן להציג בגלריה "רינה", השתתף עם חמישה בני מחזור בתערוכה קבוצתית, בחלל שכונה "מרתף האמנים", בירושלים. "אחד מהם היה אמן ערבי, איברהים איברהים, שהייתי מיודד אתו", אומר מורה. "הוא הקדיש לי כמה שורות בקטלוג המאולתר שהוצאנו, ובהן תיאר אותי כפציפיסט מושבע".

מורה אינו פציפיסט, אך האם איברהים טעה? "מה פתאום טעה?" מתרגז מורה, "הוא צדק מאוד בזמן שבו אמר את הדברים. אלא שהזמנים משתנים".

מגדת החידקל, בשכונה היהודית האמידה בתאווין שבבגדאד, דרך ירושלים, שבה יש בעיקר נחלי אכזב דקיקים, עבר מורה לרובע הלטיני בפאריס, על הגדה השמאלית של הסיין. הוא לא נשאר שם זמן רב. "לבסוף עברנו לגור לא רחוק מהמולן רוז'", הוא אומר בחיוך. מאז נשאר נטוע בגדה הימנית.

חלב בתולות

במשך השנים התנסה מורה ביצירה בטכניקות שונות, ובהן ציורי שמן וציורי טמפרה על עץ; עבודות בטכניקה מעורבת בשילוב מנורות ניאון; חיתוכי עץ ורישומים דמויי גרפיטי. רבים מתחריטיו מתארים דיוקנאות של בעלי חיים. מורה מבלה שעות ארוכות בגני חיות, בעבר בירושלים, וכיום בעיקר בפאריס.

בין הדיוקנאות, "הפיל", מ-1982. זאת יצירה גדושת פרטים, העשויה בדייקנות מדהימה. גופו של הפיל, המתואר על קפליו הרבים, מעביר היטב את תחושת כובד הגוף ונפחיותו. אך בה בעת הוא רוחש יצורים לא שגרתיים, היברידים שחציים אנושי וחציים חייתי, מפלצות קטנות והרבה דמויות נוספות התלויות על גב החיה, שכמו ניתרו היישר מגג הנוטרדאם בפאריס, שם הם מעטרים את מרזבי הכנסייה מימי הביניים. עבודתו של מורה משלבת כך תיאור ריאליסטי קפדני עם עולם דמיון פורה.

"אני לא מאמין בציור לפי תמונות, גם אם אלה חדות ואיכותיות במיוחד", הוא אומר. "תצלום הוא לעולם דו-ממדי, ואילו אני אוהב לראות את החיה במלוא תפארתה. אני מביט בפיל נושם, מתנועע, מניע את אוזניו הענקיות מצד לצד. רק כך אפשר להעביר את גשמיותה של החיה אל לוח המתכת".

יצירתו סימבולית, אך הסמלים שבהם מורה משתמש הם ערבוביה סינקרטיסטית, של אמונות רבות. את חד הקרן הפלאי מחליף אצלו לעתים הקרנף. וכמו באגדה הנוצרית, המייחסת לבתולות את היכולת לאלף את חיית הפרא, כך מורה מציב ליד קרנפיו נערות החולצות שד ומשקות את החיה "חלב בתולות", מושג פרדוקסלי מוזר, שמורה משתמש בו בהסבירו את היצירה. לצד הפיל מוצג כעת תחריט של קוף בכלוב. מורה זוכר את המודל, בגן החיות בירושלים, לפני יותר מ-22 שנה. "כמה ימים אחרי שציירתי אותו קראתי בעיתון שהקוף נחנק למוות, משקית שהגיש לו מבקר בגן", הוא אומר.

יצירה אחרת שבה מופיעים יסודות סוריאליסטיים ודמוניים היא אילוסטרציה ל"אליס בארץ הפלאות". אליס נראית בה כשהיא מובילה ארנב ענק, הניצב על רגליו האחוריות, כמעין דוב מרקד, כבול בשרשרת. "הארנב בסיפור מאזכר שוב ושוב את הזמן החולף", אומר מורה, "ואילו אני העליתי בדמיוני מצב שבו אליס מצליחה לכבול את הזמן. אם לא לעוצרו - לפחות לשלוט בו".

מהתערוכה הקטנטנה הנוכחית נעדרות יצירות המייצגות תקופות חשובות ביצירתו של מורה. אין בה ייצוג לעבודות מתחום האמנות החזיונית, שמורה הוא מהבולטים בחבריה. הספר החשוב ביותר בתחום, שיצא בצרפת, מעוטר בכמה מיצירותיו היפות ביותר של מורה. ציוריו מופיעים בעמוד הפתיחה של הספר, כמו גם על כריכתו הפנימית, ויש להם ייצוג בולט בין דפיו. גם סמלו האמנותי - ציפור בעלת ראש אדם, ראשו של מורה, האוחזת נוצת טווס - נמצא שם.

את עיסוקו בסוג זה של יצירה אפשר לנסות להבין לאור התעניינותו באלכימיה, וגם במדיטציה טנטרית, שבה התנסה כבר בתחילת שנות ה-70. אלא שבאותו זמן פנה מורה דווקא למסורות יצירה מסורתיות, למשל כשלמד ליצור בטמפרה על עץ. כמה מיצירותיו המוזרות ביותר - כלב שמגופו בוקע עץ, או ציפור המעופפת מעל טלית התלויה על עץ, ומעל אשה הטובלת באגם (יצירה השואבת מהתיאור האיקונוגרפי של הטבילה הנוצרית) - מצוירות בטכניקות נושנות אלו, המשוות להן נופך דתי מסורתי.

חיה תנ"כית

"ליד הדלת לחדר עבודתו של דודי תלוי היה הדפס של מורה. מעל לכברת ארץ, מוצפת במים סוערים, שבהם נסחפים חסרי אונים בני אדם, חיות, עכברים, סירות, ציפורים ועצים, תלויה ועומדת באוויר דמות בגלימה. הדמות מרותקת לעמוד של נידונים לשריפה, שקצהו התחתון מחובר לגלגל".

ציטוט זה, מספרו של הסופר היהודי-האמריקאי חיים פוטוק, "שמי הוא אשר לב", מתאר את יצירתו של מורה, "היהודי הנודד". הציטוט מובא במאמר, בקטלוג של תערוכה מיצירות האמן שהוצגה ב-1992 במוזיאון חיפה. כעבור שנתיים, ב-1994, נדדה לישראל בתו אליעד. בעקבותיה הלכה אחותה, אליאור. היא נרשמה ללימודי רפואה בירושלים וכעת נמצאת בשנת התמחותה הראשונה בבית החולים הדסה בעין כרם.

"לאחר שאליעד השתחררה מבית החולים, מכרים רבים בצרפת שאלו אותי מתי בנותי יחזרו כבר לפאריס", אומר מורה. "לשמחתי, נראה שנטייתן הציונית רק התחזקה". אליעד הצטרפה כבר כמה פעמים למשלחות נפגעי טרור, שיצאו מטעם משרד החוץ הישראלי, להטיח בפני האירופאים את צדו השני של מטבע הסכסוך. אליעד חשה שזאת שליחות, אך אביה אינו בטוח שלניסיונות ההסברה הללו יש סיכוי.

"כשבאתי לפאריס, לפני כארבעים שנה, מכרים התבדחו אתי לעתים, שהם אמנם שונאים יהודים, אבל אוהבים ישראלים", הוא אומר. מאז 1967 הידרדרו היחסים. "רבים מצהירים היום בגלוי שהם שונאים יהודים, ובפרט ישראלים. לתדמיתו או לעתידו של אדם בצרפת לא נשקפת כל סכנה מכך שייתפש כאנטישמי. אולי להיפך, כך כל אפס מאופס זוכה לחשיפה תקשורתית. גם החברה היהודית אשמה בכך, בהגיבה על כל סנסציה. תערוכה בנושאי התנ"ך שהצגתי לפני כמה חודשים בפאריס לא הוזכרה כלל ברדיו המקומי של הקהילה היהודית. לעומת זאת העלו שם עוד ועוד מאזינים, שסיפרו על אחרונת התערוכות, בעיירה מרוחקת, שבה הם מצאו 'מוטיווים אנטישמיים'. באופן פרדוקסלי שירתו כך היטב את האינטרסים של אמנים, שבלי צלב הקרס לא היו זוכים להגיע אלא לקירות הסטודיו של עצמם".

שהותו בצרפת נתנה לו פרספקטיווה, הוא אומר. לא רק על עולם התרבות, אלא גם על מצבו של העם היהודי, לא פחות. "איני חי שם כי טוב לי, ואף פעם לא הרגשתי שייך לגמרי", הוא אומר בלי שמץ אירוניה. "כבר בבוזאר, כשהכנתי תחריטי חיות, שאר התלמידים היו נאספים מסביב לגלופה ולוחשים אחד לשני, בזוכרם שאני יהודי, כי זאת בוודאי 'חיה תנ"כית'. למעשה תיארתי קוף שראיתי באותו בוקר בגן החיות, לא רחוק מבית הספר". *



drapp@haaretz.co.il